רש"י על שמות ד׳:כ׳

« רש"י על שמות ד׳:י״ט רש"י על שמות ד׳:כ״א »

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

1759 לשונו בח"א לסנהדרין צה. ג, קצה.: "ענין המלך... שהוא מנהיג העם מצד מלכותו... וכנגד שהוא מנהיג העם אמר סנהדרין צה. שאין רוכבין על פרדו שיש למלך, כי הרכיבה הוא הנהגת הפרדה, ויש למלך הנהגת העם, ואין אחר משותף עמו, ולכך אין רוכבין על פרדו". ואין כוונתו לומר שאצל אברהם נכתב במקרא שרכב על החמור, כי לא נאמר כן. אלא שנזכר אצל אברהם אבינו חמורו "ויחבוש את חמורו", משום שרכב עליו בדרך לעקידה. וכן נאמר שמות ד, כ "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וגו'", ופירש רש"י שם "על החמור - חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להתגלות עליו". הרי שחבישת החמור של אברהם נזכרת יחד עם רכיבת החמור של משה ומלך המשיח. נמצא שחבישה ורכיבה שייכות להדדי.

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה על החמר, חמור המיוחד, שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר זכריה ט, ט עני ורכב על חמור. מעולם לא הבנתי, מה חשיבותו של חמור דווקא לעניינים אלה, ולמה וכיצד זה "הוא החמור". פ' שמות תשמ"ז

2 שפתי חכמים פתח ↗

אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא. דהא ויקח משה את מטה היה לו ליכתוב בתחלה, קודם ויקח משה את אשתו, שהרי לא במצרים לקחו אלא במדין:

2 משכיל לדוד פתח ↗

וישב ארצה וכו׳ אין מוקדם וכו׳ דע״כ לקיחת המטה קודם הליכתו לדרך היה. אך ק׳ דהיכי מצי׳ למימר אין מוקדם וכו׳ הא ברפ״ק דפסחים דף ו׳ אי׳ בהדיא דכי אמרי׳ אין מוקדם ומאוחר בתור׳ ה״מ בתרי ענייני אבל בחד עניינא פיר״שי ב׳ מקראות הכתובים בפ׳ א׳ מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דאלת״ה כלל ופרט דילמא פרט וכלל היא. וי״ל דהיכא דמוכח בהדיא דמקר׳ מסורס הוא דליכ׳ למטעי דדבר הלמד מענינו הוא אז אמרי׳ אין מוקדם וכו׳ אפי׳ בחד עניינא. ודומה לזה כתבו התו׳ שם דהיכא דאיכא טעם אמרי׳ אין מוקדם וכו׳ אפי׳ בחד עניינא והכריחו כן מהסקילה ע״ש. וכ״ש הכא דאין לך טעם גדול מזה דמעניינו הוא נלמד. ואין ספק דלא בא הסירוס הזה חלילה על צד המקר׳ וההזדמן ובלי דקדוק אלא לרמוז איזה דבר אצטריך למכתב הכי. דוק ותשכח בכל מקום. וכאן י״ל עפ״י שראיתי בש״ר ס״פ בשלח על פ׳ ומטה האלהים בידי כשעושה בו אהרן נסים נקראת על שמו שנאמר מטה אהרן ובזמן שאני עושה בו נסים נקרא על שמי שנאמר ומטה האלהים ע״כ כלו׳ שמשה רבינו היה תולה הנס בבעל הנסים ית״ש אף שנעשו על ידו. והשתא ה״ק ויקח משה וכו׳ וישב ארצה מצרים ואז ויקח משה את מטה האלהים בידו. דעד השתא לא היה נקרא אלא מטה סתם וכשבא למצרים והתחיל לעשות בו נסים אז דוקא נקר׳ מטה האלהים:

2 דברי דוד פתח ↗

וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה. אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים כו'. דא"א לומר כסדר דהיאך שב למצרים ואח"כ לקח המטה והא במדין היה המטה, אלא דהך אין מוקדם ומאוחר שוה למה שמצינו במקומות אחרים דכאן י"ל דה"ק ויקח משה, את המטה כבר קודם שובו, וכן פירש"י בויקרא גבי ונמצה דמו דה"ק וכבר נמצה דמו, ואמר שם רש"י לפירוש זה דמקרא מסורס הוא, וע"כ אמר גם כאן שאין מדוקדק המוקדם ומאוחר בכאן:

1 על החמר. חֲמוֹר הַמְיֻחָד, הוּא הַחֲמוֹר שֶׁחָבַשׁ אַבְרָהָם לַעֲקֵדַת יִצְחָק, וְהוּא שֶׁעָתִיד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְהִגָּלוֹת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" זכריה ט' פרקי דרבי אליעזר ל"א:

2 וישב ארצה מצרים, ויקח משה את מטה. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר מְדֻקְדָּקִים בַּמִּקְרָא:

1 גור אריה פתח ↗

חמור המיוחד וכו'. יש לשאול מה ענין חשיבות החמור הזה משאר חמורים שרכב עליו אברהם ומשה ומשיח, דלא שייך בחמור חשיבות, ובפרקי דרבי אליעזר פל"א יש שם מדרש זה, וכן ישנו שם "ויחבוש את החמור" ר' בראשית כב, ג הוא החמור שנברא בין השמשות, והוא החמור שרכב עליו משה, והוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו, עד כאן. ויש לשאול גם כן על זה דלא עדיף חמור זה שנברא בין השמשות מן החמור אחר, אבל דעת רז"ל כך, שתמצא דברים באברהם ובמשה ובמלך המשיח מה שלא תמצא בשום בריאה, ונתייחדו בדבר מעלה; כי אברהם תמצא התרוממות וגדולתו על כל הנמצאים, שנאמר אצלו בראשית יז, ה "כי אב המון גוים נתתיך", והוא אב לכל העולם ירושלמי ביכורים פ"א ה"ד, לא כמו שאר האבות שלא היו אבות רק לישראל, אבל אברהם נקרא "אב המון גוים" עד שהיה מעלתו ומדריגתו בהתרוממות מגיע למעלה מן השמים, כדכתיב בראשית טו, ה "ויוצא אותו החוצה", ודרשו ז"ל ב"ר מד, יב שהגביהו למעלה מן הכוכבים. וכן משה רבינו עליו השלום היה בהתרוממות הזה, שהרי נאמר במשה גם כן להלן ט, כב "נטה ידך על השמים", ודרשו רז"ל תנחומא וארא, טו והביאו רש"י בפרשת וארא להלן ט, כב שהגביהו למעלה מן השמים, כל זה מורה על התרוממות אברהם ומשה. ומלך המשיח הוא מתרומם עוד, שכן דרשו ז"ל בתנחומא תולדות, יד "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה" ישעיה נב, יג, "ירום" מן אברהם, שנאמר בו בראשית יד, כב "הרימותי ידי", "ונשא" ממשה שנאמר בו במדבר יא, יב "שאהו בחיקך", "וגבה" ממלאכי שרת. והבן זה למה זכרו ז"ל אברהם וכן משה ולא שלמה, כי אלו שנים בלבד מיוחדים בהתרוממות האמתי, כמו שתמצא בשניהם שהם למעלה למעלה מן העולם וחללו:והצדיקים מחולקים במדריגות מחולקות, כי יש זוכה למדריגה זאת ויש לאחרת, והכל בשעור האלקים. תמצא כי יעקב היה צדיק גמור אשר כבר זכרנו בפרשת וישלח מעלתו ומדריגתו, ותמצא שהיה כל ימיו בצרה גדולה למאוד, כמו שאמר בראשית מג, יד "ואל שדי", 'מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די', כי לא שקט מנעוריו, ואילו אברהם כל ימיו בגדולה והתרוממות, כמו שאמרו ב"ר מג, ה "עמק שוה" בראשית יד, יז, שהשוו בו כל העולם והמליכו את אברהם למלך, והכל הוא בשיעור אלקי. וכן ענין משה שהיה מלך זבחים קב. על ששים ריבוא, והיה מתנשא על פרעה ועל מלכי סיחון ועוג. וכן יהיה מלך המשיח לעתיד במהרה בימינו, שכל האומות נותנים שי לו. וכאשר תדע זה הכל אז תתבונן במה שאמרו כי החמור שרכב עליו אברהם הוא החמור וכו', כי ראוי לך לדעת כי הרכיבה הוא מורה על התנשאות ורוממות, כי הרוכב הוא מתנשא על הבהמה, ומפני כי אלו היו מתרוממים ומתנשאים, כתבה התורה אצלם לשון רכיבה, שהיו מתנשאים במעלתם:וקאמר בזאת הרכיבה שהיא על החמור דוקא לטעם עמוק מאד, וזה תדע בעבור כי אין במין הבהמות הטמאות שהיא מיוחד למצוה כמו החמור, שהרי אצלו פטר רחם נוהג, מה שאין כן בשאר בהמות טמאות רש"י להלן יג, יג. וסוד הדבר הוא דבר נפלא, כי מפני שהחמור הוא נוטה אל הפשיטות יותר מכל שאר בהמות טמאות, שהוא חומרי יותר, והפשוט הוא יותר ראשית ויותר מוקדם לאשר הוא מאוחר. וזה ידוע כי יסודות הפשוטים הם קרובים יותר בצד מה אל התחלה – מן המורכבים אשר הם מורכבים מהם. ולפיכך החמור הזה בעבור פשיטת צורתו הוא ראשית בהמות טמאות, ולכך חייבה התורה בהם ב"פטר רחם" ר' להלן יג, יג שהוא ראשית מן אשר שהוא ראשית. ומפני זה כתב אצל אלו השלשה רוכבים על החמור, בעבור שהחמור הוא פשוט, והפשוט הוא ראשית בענין הפשיטות, ולפיכך הם מיוחדים לרכיבה אלו השלשה, שהם עוד ראשים ועליונים במעלה, וכאשר הם מתנשאים על הפשיטות – מתנשאים התנשאות והתרוממות היותר שאפשר במעלה הנבדלת. ואף על גב דרכיבת סוסים הוא חשוב יותר מאד, זה הוא בשביל ענין הבהמה שהיא חשובה יותר, אבל לענין מעלת אלו השלשה, שהם מיוחדים במעלת הרוממות שהיו קרובים למעלה אלקית, ולכך ראוי להם החמור. כי אין מדברים בחשיבות ובעושר מעלת העולם, רק מעלה אלקית:ולפיכך נברא החמור בין השמשות, ולא שהיה החמור חשוב יותר בשביל שנברא בין השמשות, כי מפני שהיתה רכיבה זאת מיוחדת, והוא רכיבה על העולם הטבע, ואלו השלשה היו רוכבים על הטבע, ובשביל זה לא היה ראוי שיהיה החמור הזה מסודר מן העולם הזה, שאם היה מסודר מן העולם לא היה רכיבתו על הטבע, שאין כל מי שרוכב על חמור הוא רוכב על הטבע. אבל במה שהוא מסודר מבין השמשות, והדברים אשר נבראו בששת ימי המעשה הם דברים טבעים, ודברים אשר נבראו בין השמשות הם דברים יוצאים קצת מן הטבע, ומכל מקום הם דומים לטבע. ולפיכך השדים נבראו בין השמשות אבות פ"ה מ"ו – אינם טבעים, ואמרו רבותינו ז"ל חגיגה טז. שהם דומים למלאכי השרת ולבני אדם. וכן כל הדברים שנבראו בין השמשות הם דברים יוצאים מן הטבע ודומים לטבע, כי בין השמשות גם כן ספק יום הוא שבת לד ע"ב. ומפני שאלו שלשה היו רוכבים על הטבע לגמרי, עד שהגיעו למעלה האלקית, ראוי לפי סדר הענין שיהיה החמור שלהם שמיוחד לרכיבתם אינו מסודר מן הטבע כמו שכל חמור המיוחד לאדם שהטבע סדר לו, אלא הוא מסודר לו בין השמשות, שהזמן ההוא מיוחד לדברים שהם על הטבע, כי זה ראוי לרכיבת אלו השלשה שהיו רוכבים על עולם הטבעי, ואין ראוי בריאת הזמן של ששת ימי בראשית לתת להם החמור הזה, שהיה זה כמו שאר רכיבה, אבל סדר הזמן היוצא מן הטבע נותן זה, כיון שרכיבת אלו היה להעלותם לגמרי על הטבע, ודי בזה:ואין הפירוש שהחמור היה חי כל כך, אלא שבבין השמשות הושם בכח העולם להוציא רכיבה זאת אל הפועל, כי ענין רכיבה זאת היתה ענין אלקית מאוד, הוא ההעלות על העולם. וזה פירוש דברי חכמים, והוא דבר חכמה, ובספר גבורות ה' פרק כט שם נתבאר באריכות יותר, עיין שם:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1911 אין כוונתו לומר שאצל אברהם נכתב במקרא "והוא רוכב על החמור", כי לא נאמר כן. אלא כוונתו היא שנזכר אצל אברהם אבינו חמורו "ויחבוש את חמורו", וזאת משום שרכב עליו בדרך לעקידה. וכן נאמר שמות ד, כ "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וגו'", ופירש רש"י שם "על החמור - חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להתגלות עליו, שנאמר זכריה ט, ט עני ורוכב על חמור'". הרי שחבישת החמור של אברהם נזכרת יחד עם רכיבת החמור של משה ומלך המשיח, הרי שחבישה ורכיבה שייכות להדדי, ומורה שהוא מתעלה על המדריגה החמרית. וכוונתו היא שהחמור מורה על החומריות, וכמו שביאר להלן לפני ציון 1953, וראה הערה 1953.

2 מזרחי פתח ↗

אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא. שמאמר ויקח משה את מטה האלהים בידו הוא קודם ויקח משה את אשתו וכו' וישב ארצה מצרים כי לא יתכן לומר כי אחר שהלך למצרים שב ולקח את המטה ואם תאמר לימא ויקח וכבר לקח ולמה הוצרך לומר שהוא מוקדם. י"ל שרש"י ז"ל אינו סובר שיהיה שום וי"ו משמש במקום וכבר אך לא ידעתי מדוע לא אמר זה גם בשני הפסוקים הראשונים וילך משה וישב אל יתר חותנו וגו' ואחריו ויאמר יי' אל משה במדין לך שוב שדרשו בו רז"ל במדין נדרת לך התר נדרך במדין ובש"ר במדין נשבעת לך היתר שבועתך במדין אלמא ויאמר יי' אל משה קודם לכתו במדין היה וצריך שיהיה מוקדם מן וילך משה וישב אל יתר חותנו. ושמא יש לומר שאין המקראות מוכיחות שהן שלא על הסדר של שני המקראות של ויקת משה את אשתו ויקח משה את מטה האלהים אבל שני הפסוקים הראשונים של וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר יי' אל משה במדין לך שוב מצרים אינן מוכיחות שהן שלא על הסדר דאיכא למימר שויאמר יי' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין אל יתר חתנו נאמר לו לך שוב מצרים והן על הסדר ומה שדרז"ל שמלת במדין דבקה עם מלת לך שאחריו ופירושו במדין לך להתיר שבועתך איני אלא דרשא בעלמא ולפיכך לא הביא רש"י המדרש הזה בפירושו.

2 לבוש האורה פתח ↗

רש"י ויקח משה וגו' אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא פי' שמאמר ויקח משה את מטה אלקים בידו הוא קודם ויקח משה את אשתו וגו' וישב מצרים כי לא יתכן לומר כי אחר שהלך למצרים שב ולקח את המטה והקשה הרא"ם בכאן וז"ל אך לא ידעתי מדוע לא אמר זה גם בשני הפסוקים הראשונים וילך משה וישב אל יתר חותנו וגו' ואחריו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב שדרשו בו רז"ל במדין נדרת לך התיר נדרך במדין כו' וצריך שיהיה מוקדם מן וילך משה וישב אל יתר חותנו ותירץ ושמא י"ל שאין המקראות מוכיחות שהן שלא על הסדר אלא שני המקראות ר"ל ויקח משה את אשתו ויקח משה את מטה האלקים בידו אבל שני הפסוקים הראשונים של וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב וגו' אינן מוכיחו' שהן שלא על הסדר דאיכא למימר ויאמר ה' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין אל יתר חותנו נאמר לו לך שוב מצרימה והן על הסדר ומה שדרשו רז"ל שמלת במדין דבקה עם מלת לך שאחריו ופירושו במדין לך להתיר שבועתך אינו אלא דרשה בעלמא עכ"ל ותמיהני מאד על הרב הזה אשר דקדק בדברי רש"י מאד בכל מקום וליישב הפסוק ומדרש רז"ל להעמידם על בוריים ואיך יאמר כאן דברים חלושים כאלה חדא במה שאמר שויאמר ה' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין נאמר לו כו' שהרי לפי מה שפי' הרב הזה בעצמו על מה שאמר רש"י על וישב אל יתר חותנו שהלך ליטול רשות שהרי נשבע לו ופי' שם הרב שהרשות היה להודיע כי השבועה ההיא בטעות היתה ואינה צריכה התרה והטעות ר"ל לפי שגלה לו הש"י למשה שדתן ואבירם ירדו מנכסיהם והיו חשובי' כמתים קודם שנשבע משה ליתרו כלומר ועיקר דעתו של משה כשנשבע היתה שחשב שדתן ואבירם עודן בתקפן ובמעלתן וקרובים למלכות והיה מתיירא מהם שמא ימסרוהו למלכות ולכך נשבע שלא ישוב עוד למצרים מפני יראתן ועכשיו שנודע לו שכבר מתו קודם שנשבע והרי היה שבועתו בטעות וזה היה ההיתר שנתן לו יתרו רשות וא"ל לך לשלום וא"כ לפי דבריו אלה ע"כ היה מאמר ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרים כי מתו וגו' קודם מאמר משה שאמר לו ליתרו אלכה נא ואשובה וגו' וקודם שאמר לו יתרו למשה לך לשלום והרי לא נמלט הרב ממה שצריך לומר אין מוקדם ומאוחר כו' ועוד איך יאמר הרב שמה שארז"ל במדין לך היתר נדרך אינו אלא דרשה ואינו מוכיח כן מן המקרא איך פה קדוש יאמר כזה על דברי רז"ל שבנו בפסוק זה יסוד גדול לבנות עליו כמה מגדלים בדיני נדרים שהם דאורייתא וסמכו על עניין זה בכמה מקומות בגמרא ובפוסקים ולפי דבריו יהיו כל המגדלים פורחים באויר ואף כי כבר אמרו היתר נדרים פורחים באויר באמת לא על זה ועל כיוצא בזה אמרו כן כי הניחו זה ליסוד גדול בכמה מקומות ובודאי יש להם בפסוק זה דבר מונח בפשיטות אשר עליו בנו היסוד הזה ולא לדרשא בעלמא קאתו רק ליסוד הפשט המוסד כמו שאומר וזה שודאי ס"ל לרז"ל לדעת רש"י שהשנים פסוקים הראשונים נאמרו כסדרן וכמעשה שהיה כי ס"ל משה כשנשבע ליתרו לא ששבע לו אלא שלא יזוז ממדין עם אשתו ובניו בלי רשות יתרו וכמו שאמרו בב"ר שכל עצמו של יתרו שהשביע למשה לא היתה אלא כדי שלא יעשה לו כמו שעשה יעקב ללבן להוליך בנותיו ממנו על כרחו ומשה כשנשבע נשבע לו על זה אבל גם גמר בדעתו מצד עצמו שלא ישוב עוד מצרימה מיראת דתן ואבירם ואולי גילה זה ליתרו כדי שיאמין יותר לשבועתו אבל הוא לא השביע אותו על זה ומעכשיו יבאו כל הפסוקים וכל דברי רש"י ז"ל על סדר ועל נכון ולא נצטרך לדקדק בכל מה שדקדק הרב בדיבורו על דברי רש"י שפי' על יתר חותנו ליטול רשות שהרי נשבע ודקדק עליו ממה שאמרו חז"ל בסוטה פרק אלו נאמרין ובשמות רבה על לך שוב מצרים במדין נדרת לך היתר נדרך במדין ומתוך זה דחק לפרש דברי רש"י והקשה עוד עליו ותרצו כמו שבאו דבריו בארוכה באותו הדיבור יעויין שם ואני אומר שאין צריך לכל דברי אותו הדיבור כי דברי רש"י פשוטות הם שבתחלה הלך משה אל יתר חותנו ואמר לו אלכה נא ואשובה וגו' שנטל ממנו רשות על שבועתו ועל זה לא היה צריך התרה כיון שתלה שבועתו בדעת יתרו שיתן לו רשות ואמר לו יתרו לך לשלום ומיד שנתן לו רשות התירה אותה השבועה ואחר שהיה לו רשות מיתרו עדיין חשש לו משה לשבועת עצמו שגמר בלבו ובדעתו לקיים אותה השבועה גם מצד עצמו מיראת דתן ואבירם ועל אותו חשש הוצרך הש"י לגלות לו ולומר לו גם מצדך מותר אתה לשוב מצרים כי השבועה לא חלה עליך מתחלה כי כבר קודם שנשבעת כבר מתו כל האנשים וגו' ר"ל שנעשו עניים ולא קרובים למלכות ולא היתה צריך להתיירא מהם ואם כן לא חלה שבועתך מעולם ובלי התרה יכול אתה לשוב מצרים ומפני שהוקשה לרז"ל כיון שעיקר דברי הש"י למשה בכאן לא היתה אלא להודיעו שמותר לו לשוב למצרים מלת לך למה לי לא היה לו לומר אלא שוב מצרים כי מתו וגו' להודיע לו התרת ההשבה והיה להם מלת לך למלה מיותרת שאם לצוותו שילך למצרים אין כאן מקום הציווי ללכת אלא הודעת ההתרה והציווי כבר צוהו כמה פעמים לכך דרשו שהיה כאן ציווי הליכה אחרת והוא שילך ליתרו ויודיענו שכבר מתו האנשים וגו' ושבהיתר הוא הולך אע"ג שכבר הרשהו יתרו וא"ל לך לשלום מ"מ הואיל ויתרו ידע זה שמשה גמר בלבו לקיים השבועה מיראת דתן ואבירם יש לחוש שמא יחשדנו יתרו שמשה עובר על שבועת עצמו לכך א"ל הש"י לך והודיעו הדבר כדי שלא יחשוד אותך ומעתה יבא שפיר מה שאחז"ל על זה בסוטה פרק אלו נאמרים ובשמות רבה מכאן שהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כלומר אעפ"י שודאי היתה ההתרה חל אפי' שלא בפניו מ"מ כדי שלא יחשדנו אחר כך על חילול שבועתו יתירה בפניו כלומר בידיעתו אבל אין צריך לקחת רשות ממנו על ההתרה והוא מצוה מפי הש"י ולקצת דעות היא מעכבת וכן אמרו בפי' יותר בש"ר שאמרו למדך תורה דרך ארץ שהנשבע בפני חבירו לא יתירנו אלא בפניו שכן אתה מוצא במשה כו' הרי שלא אמרו אלא הנשבע בפני חבירו כלומר אעפ"י שלא נשבע לחבירו אלא בדבר שאין השבועה מגיע לחבירו אלא שנשבע בפניו מעניין אחר אפ"ה לא יתירנו אלא בפניו כמו שהיה כן העניין גבי משה אף על פי שיתרו לא השביעהו כדי שלא יחשדהו אחר כך אם יראה שלא יקיים אותה ומעתה יבאו דברי רש"י כפשוטן ולא יקשה כלום מפרק אלו נאמרין על דברי רש"י והפסוקים יהיו כולם על סדר נכון חוץ משני הפסוקים אלו ויקח משה את אשתו וגו' ויקח משה את מטה האלקים בידו וגו' והוצרך רש"י לומר כאן אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים ולא קודם לכן:

2 גור אריה פתח ↗

אין מוקדם ומאוחר במקרא וכו'. דודאי קודם ששב למצרים לקח מטה אלקים בידו, ולפיכך צריך לפרש כך "ויקח משה את אשתו ובניו וירכיבם על החמור ויקח מטה האלקים בידו ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה וישב ארצה מצרים". ואין לומר שפירוש "ויקח מטה האלהים בידו" וכבר לקח מטה אלהים קודם זה, דלא כתיב 'וכבר':

« רש"י על שמות ד׳:י״ט רש"י על שמות ד׳:כ״א »